מי מכיר את פרידה קאלו? האישה שלקחה את גורלה בידיה

מי מכיר את פרידה קאלו? אולי יש כאן קצת שאלה רטורית...

אני לא חושבת שאין אחד שלא מכיר את הציורים ודיוקנאות העצמיים שלה, את המאפיינים המזהים שלה, הגבות הבולטות, השיער האסוף בתסרוקות מרשימות, הפרחים ששזורים בהרבה מיצירותיה ובאופן אבסורדי חוץ מהשם והציורים האייקונים שלה, מה אנחנו באמת יודעים עליה?

פרידה קאלו, אמנית אייקונית ממקסיקו הייתה אדם מעורר השראה ולא רק בגלל האומנות היייחודית שלה וההד הגדול שמעוררת בעולם של היום, אלא גם בגלל סיפור חייה.

 אז לפי שאנחנו מבינים את האומנות שלה, אנחנו צריכים להבין אותה… פרידה חוותה טלטלות רבות בחייה, ממחלות קשות, נישואים מסובכים ועד לכאבים פיזיים ונפשיים כאחד, אפשר להגיד שהחיים שלה היו מאוד רחוקים מלהיות מושלמים…

בכמה מילים עליה- פרידה קאלו נולדה אי שם בשנת 1907 (לפני יותר מ100 שנים!) וילדותה הייתה קשה ומלאה באתגרים פיזיים, כבר בגיל שש חלתה במחלת הפוליו (שיתוק ילדים), ממנה נשארה עם נכות וצליעה לכל חייה, אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה…פרידה גדלה והחלה מכינה ללימודי רפואה. אבל שוב, לגורל היו תוכניות אחרות ופרידה הייתה מעורבת בתאונת אוטובוס קשה מאוד, תאונה שגרמה לה להיות מרותקת למיטה במשך חודשים ולסבול מכאבים כרוניים נוספים לאורך כל חייה.

פרידה יכלה לבחור בדרך חיים בה תתבוסס ברחמים עצמיים, תתרכז בכאבים הקשים שחוותה ותחייה חיים מלאים בתחושת החמצה על התמוגגות החלום ועל החיים שיכלה הייתה לקבל.

אבל, דווקא מאותו הכאב, מאותו ויתור על החלום ללמוד רפואה הצליחה למצוא נחמה בציור והכאב הפיזי והייסורים הרגשיים שחוותה תפסו חלק משמעותי וחוזר ביצירותיה.

אומנות כביטוי לפנימיות:

הרבה פעמים, מתוך מקום של כאב או ייאוש יוצאות מאיתנו היצירות הכי כנות, אמיתיות וטובות שלנו.

זה לא סוד שטיפול בעזרת אומנות יכול לעזור לכאבים פיזיים ונפשיים כאחד… ופרידה בחרה לשפוך את שעל ליבה ולתאר את הכאבים שלה בצורה הכנה ביותר בשצף של צבעים נועזים ומרהיבים.

ציוריה הם חקירה אישית עמוקה של כאב, זהות, אהבה וחוויה נשית. האמנות שלה, כמו חייה, הייתה מרד בסבל והיא השתמשה בצבעים בוהקים ובסמליות מורכבת כדי להעביר את רגשותיה.

 יצירות בולטות כמו "דיוקן עצמי עם שרשרת קוצים וציפור דבש" ו"העמוד השבור" עומדות כעדות עוצמתית ליכולתה להפוך כאב לביטוי אמנותי- אין אחד שיביט ביצירות אלו ולא יצליח להרגיש את הכאב החד החודר מבעד לבד.

"העמוד השבור", תיאור מעורר השראה של פרידה 

קאלו כשעמוד שבור חודר את גופה, מטאפורה קשה לעמוד השדרה השבור שלה.

ציוריה, שלעתים קרובות חדורים בריאליזם קסום, התעלו מגבולות המציאות ויצרו נוף חלומי שבו כאב וחלומות התקיימו במקביל.

האמנות שלה מתוארת לעתים קרובות גם כסוריאליסטית. כלומר, אומנות שהיא על- מציאותית המשלבת בתוכה חוסר היגיון, הפתעות, דימיון, חלומות…

למרות שאומנותה לרוב מוגדרת ככזאת, פרידה לא סיווגה את עצמה כאומנית סוריאליסטית, אולי משום שלנו נראית אומנותה כלא מציאותית אבל בעינייה כך חוותה באמת את החיים.

פרידה קאלו, זכרון (הלב), 1937

אהבה, כאב ודייגו ריברה:

נישואיה הסוערים של פרידה קאלו עם צייר הקיר המקסיקני הנודע דייגו ריברה מילאו תפקיד מרכזי בחייה ובאמנותה. יחסיהם המורכבים, שהתאפיינו בתשוקה חזקה ובבגידות, ידעו עליות ומורדות לאורך הזמן ופרידה חייה שנים רבות בצילו של בעלה, האומן המוצלח. יש האומרים שאחת הסיבות שפרידה לא הייתה אומנית מוערכת בזמנה וזכתה לערכה רק לאחר מותה הייתה שבעלה האפיל עלייה באומנותו בחייה.

אך, למרות האתגרים, הקשר ביניהם היה מקור השראה לטוב ולרע לשני האמנים הללו.

ציוריה של פרידה מתארים לעתים קרובות את רגשותיה המורכבים כלפי ריברה, משלבים אהבה וכאב בצורה כנה.

פרידה קאלו ודייגו ריביירה, 1931

פרידה ציירה דיוקנאות רבים של עצמה, (לפחות 55 דיוקנאות אם להיות מדוייקים…) ואולי, משום שבתוך תוכה רצתה להתבלט אל מול בעלה ולא לחיות בצילו.

היא אף תמיד הדגישה ומעט הקצינה את מאפיינה, שלא תמיד נחשבים כמודל ליופי בימינו, את הגבות העבות והמחוברות, השפם הבולט, כאילו מנסה להציג לעולם את מי שהיא באמת ללא פשרות, עם הפגמים והכאבים ולא את מי שיכלה להיות, צועקת לה מתוך הציור במבט חודר ״הינה אני, אני כאן, תראו גם אותי!״.

שתי פרידות, 1939, ציור איקוני זה מייצג את המורשת הכפולה של פרידה, הכולל שתי גרסאות שלה המחוברות בעורקים, האחת בתלבושת טהואה מסורתית והשנייה בשמלה בסגנון אירופאי. 

סמליות נוקבות:

כל מרכיב בציוריה של פרידה היה משיכת מכחול מכוונת של סמליות. מבעליי חיים שונים לסוגים שונים של פרחים ועד לבחירת פלטת צבעים נועזת. לכל דבר היה משמעות.

היא השתמשה בקופים כסמל לתאווה וסקרנות ובפרפרים כמטאפורות לשינוי. את יצירותיה עיטרו תלבושות מסורתיות וחפצים שונים מהתרבות המקסיקנית שלה, בנוסף הגדילה להשתמש בצבעי אדמה כמו חומים, ירוקים וצהובים, צבעים שהיו קשורים לנוף המקסיקני. ואם כבר מדברים על צבעים, הצבעים העזים והתוססים בהם בחרה להשתמש הפכו למאפיין חשוב וייחודי באומנות שלה. לדוגמא השימוש שלה באדום שהיווה צבע דומיננטי ברבים מציורה בין אם בבגדיה או באלמנטים אחרים בציור, סימל תשוקה, אהבה וכאב.

כל אלו יצרו את הדיסוננס שבין אישה מלאת חיים, חופשיה, צבעונית ומעוטרת לבין מי שהייתה, אישה הכלואה בתוך גופה הפגום.

פרידה קאלו, עם היצירתיות המתפרצת החקירה העצמית הלא מתנצלת, הלכה לעולמה בגיל 47, אך בשנים שבהם חייה הצליחה להעניק לעולם לא רק ציורים אלא סימפוניה של רגשות ותחושות של חוסן.

השפעתה מהדהדת עד היום דרך גלריות, מעוררת השראה לאמנים לצייר את הנרטיבים של עצמם, ללא פחד לחקור את מעמקי הכאב ואת התשוקה.

בכל ציור, היא מזמינה אותנו להביט אל תוך הראי של נפשנו שלנו, ודוחקת בנו לאמץ את צבעי חיינו באותנטיות בלתי מעורערת. 

האמנית המקסיקנית האייקונית, הייתה ותמיד תיהיה סמל של כוח ויצירתיות חסרת מעצורים. חייה של פרידה היו בסימן ניצחונות ותלאות שהזינו את אמנותה יוצאת הדופן. סגנונה הייחודי, המאופיין בצבעים מרהיבים, בדימויים סמליים ובדיוקנאות עצמיים אינטימיים, הותיר חותם בל יימחה על עולם האמנות. אבל מעבר להישגיה האמנותיים, סיפור חייה של קאלו משמש השראה לאינספור אנשים שונים ברחבי העולם.

פרידה קאלו, 1940, דיוקן עצמי עם שרשרת קוצים ויונק דבש

בציור זה, פרידה עונדת שרשרת קוצים, ומוצגים קוף ויונק דבש, המייצגים את המיתולוגיה המקסיקנית ואת סמלי הפוריות.